(א) ראשית הגז כתיב ראשית גז צאנך תתן לו שחייב כל ישראל לתת מראשית גז צאנו לכהן בכ״מ משנה בפרק ראשית הגז (חולין קלה.):

(ז) ד״ת ראשית הגז נוהג האידנא בח״ל אלא שלא נהגו כן אהא דאמר רב נחמן בר יצחק (קלז.) נהוג עלמא כתלתא סבי כרבי אלעאי בראשית הגז דאמר אינו נוהג אלא בארץ כתב הרא״ש דבדורות הראשינים היו נוהגים בו כדמוכח בגמרא ובדורות האחרונים חזרו לנהוג כרבי אלעאי ולה״ק האידנא נהוג עלמא וע״ז סמכו ונהגו כן בדורות אחרונים והרמב״ם כתב שנוהג בזמן הזה וכ״כ רבינו מאיר מרוטנבורק והעולם לא נהגו כן עכ״ל וט״ס יש בדבריו וצריך להגיה ולכתוב הרמב״ן במקום הרמב״ם שהרי הרמב״ם כתב שאינו נוהג אלא בארץ וכבר האריך הר״ן בדבר לחלק בין ראשית הגז למתנות דאע״ג דמתנות נוהגות בח״ל ראשית הגז אינו נוהג:

(ד) לא הספיק ליתנו לכהן עד שצבעו פטור וכו׳ לבנו ולא צבעו חייב משנה שם ופירש הרא״ש כשצבעו כיון שנתכוון לגזלו מן הכהן ושינהו קנאו בשינוי וכתב הר״ן ואף על גב דלא אמרי׳ שינוי קונה אלא לענין שאינו מחזיר לו גוף הגזילה אבל מ״מ צריך להחזיר לו דמים אפ״ה הכא מהניא לפוטרו לגמרי אף מדמי צמר דכיון שפקעה מצותו ליכא חיובא דממונא גביה והו״ל ממון שאין לו תובעין:

(ה) הלוקח גז צאנו של נכרי וכו׳ משנה שם הלוקח גז צאנו של נכרי פטור ופירש״י טעמא מפום דגז צאנך כתיב והאי צאן לאו דידיה הוא ואצאן דידיה קפיד קרא ולא אגיזין דידיה ודייק בגמרא (קלח.) הא צאנו לגוז כלומר שמכר לו גוף הצאן והקנה לו הגוף עד שיגזוז חייב כך פירש״י אבל הרמב״ם כתב כלשון הזה הלוקח גז צאנו של נכרי אחר שגזזן הנכרי פטור מראשית הגז לקח הצאן לגיזתן חייב אע״פ שגדלה ברשות הנכרי ואע״פ שחוזרין הצאן לנכרי אחר גזיזה הואיל והגוזז ישראל והגיזה שלו חייב שאין החיוב אלא בשעת הגיזה:

לקח גז צאנו של חבירו וכו׳ משנה שם לקח גז צאנו של חבירו אם שייר המוכר המוכר חייב לא שייר הלוקח חייב ומפרש בגמרא (קלח.) טעמא דשייר המוכר המוכר חייב משום דא״ל לוקח מתנה דכהן גבך היא לא שייר המוכר הלוקח חייב דאמר לו המוכר מתנה דכהן גבך הוא וכתב הרא״ש וה״מ כשהמוכר לו בסתם אבל אם פירש לו המוכר ואמר לו המוכר אני מוכר לך הכל אין הלוקח חייב דכיון שמכר לו הגיזה בעודה מחוברת לצאן אכתי לא זכה בה הכהן ובידו למוכרה אלא במכר סתם הוא דאמרינן מסתמא לא מכר חלקו של כהן וכך הם דברי רש״י והר״ן וכ״נ מדברי הרמב״ם ז״ל:

(ו) היו לו רחלות שחורות ולבנות וכו׳ עד כדי שלא יצטרך להפריש מיפה על הרע משנה שם (קלה.) היו לו שני מינים שחורות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו. ובגמ׳ (קלו:) רמי עליה דר׳ אלעאי דאמר אינו נוהג אלא בארץ משום דיליף נתינה נתינה מתרומה אי מה תרומה ממין על שאינו מינו לא אף ראשית הגז כן והתנן היו לו ב׳ מינים שחופות ולבנות מכר לו שחופות אבל לא לבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו אלא מעתה סיפא דקתני זכרים אבל לא נקבות זה נותן לעצמו וכו׳ ה״נ משום דתרי מיני נינהו אלא עצה טובה קמ״ל דליתיב ליה מהאי דרכיך ומהאי דאשון ה״נ עצה טובה קמ״ל דליתיב להו מתרוייהו הא אוקימנא למתני׳ דלא כרבי אלעאי ופירש״י עצה טובה אשמעינן תנא למוכר שלא יתן לו מן הנקבות המשומרות לו על הזכרים שמכר משום דהאי דזכרים אשון קשה והאי דנקבות רכיך לפיכך יקנה מן הלוקח כדי ראשית הגז של זכרים מצמר הזכרים ה״נ גבי שחופות ולבנות. משום עצה טובה הוא דגיזת הלבנות טובה משל שחופות ויקנה מהלוקח כשיעור מהשחופות ויתן לכהן עד כאן לשונו. וכ״כ הרא״ש וכך הם דברי רבינו והרי״ף השמיט משנה זו וכתב הר״ן דמשמע דס״ל דכולה מתניתין עצה טובה הוא ומ״מ נראה דכיון דנהוג כרבי אלעאי אלמא ס״ל דגמרי׳ ביה נתינה נתינה מתרומה ומעתה בשחופות ולבנות זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו מדינא והרמב״ם כתב היו לו ב׳ מיני גיזה גיזה לבנה וגיזה שחומה או גיזת זכרים וגיזת נקבות ומכר מזה והניח מין אחר זה נותן לעצמו על מה שלקח וזה נותן לעצמו על מה שמכר ויש לתמוה עליו דבזכרים ונקבות אמרינן בפשיטות דחד מינא הוא ואין בו אלא עצה טובה וכבר תמה עליו הר״ן ז״ל:

(ב) ואינו חייב אא״כ יהיו לו ה׳ רחלות משנה שם ופסק כב״ה ואף ע״ג דרבי ישמעאל ב״ר יוסי אמר משום אביו ארבע ומשמע בגמרא דהלכתא כוותיה פסקו הרא״ש והרמב״ם ז״ל כב״ה ומדברי הרי״ף נראה שהוא פוסק כר׳ ישמעאל ב״ר יוסי ומ״ש ויגזוז מהם משקל ששה סלעים שם בגמ׳ (קלז:) איפליגו אמוראי בשיעורא רב ושמואל דאמרי תרווייהו בששים ונותן סלע אחד לכהן ורבי יוחנן נמי בס׳ ס״ל ואע״ג דאמר משום רבי ינאי בשש לכהן ה׳ ואחד לו הא דידיה והא דרביה וכתב הרי״ף הילכך הילכתא בס׳ דהו״ל רבי ינאי יחיד לגבייהו וחזינן לרבנן קמאי דפסקו כרבי ינאי וכתב הרא״ש דהכי מסתבר לפסוק כרבי ינאי וכך הם דברי רבינו אבל הרמב״ם פסק כרבי יוחנן ורב ושמואל דאמרי בס׳ וכתב עוד הרא״ש שצריך שתהיה גיזות כל אחד מחמשתן אין פחות מי״ב סלע וטעמו משום דרב מצריך שיהיו מחומשות והלכתא כוותיה באיסורי אבל הרמב״ם לא הצריך שיהיו מחומשות וטעמו משום דכל אינך אמוראי רבי יוחנן ושמואל ורבי ינאי לא הזכירו שיהיו מחומשות משמע דפליגי עליה דרב בהא והו״ל יחיד לגבייהו:

(ג) ומה שכתב רבינו לאחר שיהיה מלובן וכו׳ וא״צ ללבנו תחלה שם במשנה וכמה הוא נותן לו משקל ה׳ סלעים ביהודה מלובן לא צואי ובגמ׳ (קלח.) תנא לא שילבננו ויתננו לו אלא שילבננו כהן ויעמוד על ה׳ סלעים:

וכן אם יש לו כמה מינין אינו נותן לו אלא משקל ה׳ סלעים ואם יש לו ב׳ מיני גיזות אחד טוב ואחד רע לא יתן מהרע על הטוב וכו׳ היו לו ה׳ רחלות וגזז ראשונה ומכרה חייב וכו׳ פלוגתא דאמוראי שם ופסקו הר״ן והרא״ש כמ״ד חייב וכ״פ הרמב״ם ז״ל: